בין שבריריות הגוף לתעצומות הרוח – רשימה על ספר השירה השלישי של נגה אולמרט
בתנועה העדינה שבין שפל הגוף לגאות הרוח, נע ספרה החדש והנוגע, לוליינית, של המשוררת נגה אולמרט.
נגה אולמרט, משוררת ישראלית ילידת גואטמלה, אחות פסיכיאטרית ועיתונאית לשעבר, וכן אם לשתיים, הוציאה השנה לאור את ספר שיריה השלישי "לוליינית" (הוצאת "עמדה", עורך אלי הירש). מזה שנים רבות מתמודדת עם מחלת הטרשת הנפוצה. אתגריה הבריאותיים והתמודדויותיה שזורים לאורך יצירתה, וכבר עמדו במרכז ספריה הקודמים, "צ’פינה" (ארגמן מיטב, יחזקאל רחמים, 2022) ו"בתמונה לא רואים" (עמדה, יחזקאל רחמים, 2024). גם בקובץ החדש, המשתרע על פני 101 עמודים ומחולק לחמישה שערים, מציגה אולמרט התייחסות מכמירת לב למחלתה, לצד מבט חשוף ואמיץ, הכולל התייחסות להשלכותיה על חייה והניסיונות לשיקום, וזאת בצל המאורעות הקשים של השבעה באוקטובר.
הספר נפתח בציטוטו של אלתרמן: "העצים שעלו מן הטל/ נוצצים כזכוכית ומתכת./ להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל/ ואמות ואוסיף ללכת". ציטוט זה מהווה ציר מרכזי ביצירה, שנעה בין רגעי סבל גופני וקושי לבין התשוקה לדבוק בחיים ובתקווה.
השער הראשון, "ספרי שזרחת שמש", עוסק בפער השנים בין החיים שלפני מחלת הטרשת לבין אלה שאחריה ("כשאני מביטה בבוקר/ מהחלון על עץ הפיקוס/ והפטוניות הסגולות שרוני שתל/ אני מרגישה בטוסקנה/...כשאני רוצה לחזור ומבקשת עזרה/ אני מרגישה סתם נכה", מתוך ’טוסקנה’). אולמרט נוגעת בכאב הגופני בצורה חשופה וללא ניסיון לייפות את הקושי ("כבר חמישים דקות / שעון קיץ. / שלוש פעמים השתנתי / על עצמי. החיתול / סופג, הנפש לא.", מתוך ’ביי ביי שעון חורף’). אותה ניגודיות שנוכחת ביומיום מופיעה גם בעולם החלום ("בחלומותיך כתר חרציות / על ראשך, הרוח מלטף / את פניך השלווים,.../ את הולכת, הולכת. / האמנם?", מתוך ’חלום צהוב’), ומולידה את התהייה מה היה אילו, תוך הרהור על המסלול החלופי שהיו תופסים חייה אלמלא המחלה ("אילו חזרתי לא הייתי / חלק מעולם השירה./ לא הייתי מפרסמת/ ספרים, לא הייתי/ משוררת./ הייתי עסוקה בעבודה./ אחות פסיכיאטרית.", מתוך ’כמעט’). בשיריה היא חושפת גם את התמודדותה כאם עם מוגבלות ("לא תיארתי/ לעצמי שכשתגדלו/ בקושי אעמוד על/ הרגליים, שלא אוכל/ אפילו לחמם לכן/ אוכל במיקרו, לקחת/ אתכן לבית הספר", מתוך ’אהובות שלי’), את התמיכה הזוגית הנדרשת נוכח מצבה ("מספרת לך שעשיתי יוגה / והתקלחתי לבד והלכתי / למטבח לקחת חלב / עזים לבד וחזרתי לבד.../ אתה מחזיר אותי בדממה / על כסא הגלגלים / מהשירותים, זה / עם החור, עד למטה", מתוך ’שותקת’), ואת חרדותיה ביחס לעתיד לבוא.
בשער השני, "שערי הצדק", מתואר ניסיון שיקומי באמצעות פרוצדורה רפואית מאתגרת של השתלת תאי גזע, כשבסופו נוכחת הטרגדיה של "השבת השחורה". תהליך זה מלווה בהומור עצמי - מנגנון הגנה ידוע שמקל על המפגש הכואב עם ההידרדרות הפיזית והקשיים שבדרך ("הרופא חתך, דחף/ צינוריות, תפר./ שאלתי אם בסוף אוכל לומר פִּיְזֵדֵּץ - / ידעתי שהוא דובר את השפה./ הוא לא צחק. אפילו/ לא חייך. זעף./ לעצור נשימה, לא לזוז!/ פִּיְזֵדֵּץ./ הייתי חייבת", מתוך ’פיזדץ’) גם השער השלישי, "אני באה הודו", מוקדש לחיפוש אחר תקווה ולניסיונות לשפר את המצב הפיזי. לצד השירים המתארים את המסע, בולטת מערכת היחסים הרגישה שנרקמת בינה לבין מטפליה המקומיים, וזאת עד לפרידה הכואבת ("הפרות חוצות בטור / אננדו מצחקק ואומר:/ טְרָאפִיק גָ’ם! את/ יפה! בואי נצטלם./ הוא בן עשרים ושבע/ אני שחקנית בוליוודית.", מתוך ’בוליווד’).
השער הרביעי, "כישוף אינדיאני", מוקדש לשיבה אל זיכרונות הילדות, המתוארת גם באמצעות שני קטעי פרוזה. טבעי הדבר כי מי שאיבדה דבר מה משמעותי כל כך בחייה תמצא נחמה בנוסטלגיה, המאפשרת את החזרה אל רגעי התמימות והחופש ברוח ובגוף, הכוללים בין היתר גם גילויים ראשונים של מיניות בתולית ("דורית הג’ינג’ית ואני חברות/ אפילו שהיא במחנה של עופרה/ ואני במחנה של ירדנה/ אנחנו שרות יחד אני פרחה/ צוחקות כשמגיעות לסלון/ ומסתכלות על התקליט/ של תיסלם עם התצלום/ של האישה עם הישבן החשוף", מתוך ’ילדות’).
בשער האחרון, "לוליינית" המעניק לספר את שמו, מתגלה שוב הניגודיות בין הרצוי למצוי, וזאת בהלימה לתכנים המובאים בשער הראשון. בחלקו האחרון, הם מתכתבים גם עם ציטוטו של אלתרמן (המובא בפתיח) ומזקקים את כוחן של השמחות הקטנות והתקווה על אף ולמרות המצב הרפואי ("כשאני מתרגלת יוגה בבוקר/ במשך ארבעים וחמש דקות/ כשבתי בת החמש עשרה/ לובשת בגדים שלי כשהיא/ יוצאת לבלות/ כשאני כותבת שיר", מתוך ’שמחות קטנות’).
מאפיין מרכזי שהינו כ"טביעת אצבע" בשירתה הוא השימוש בחזרתיות. אמצעי אמנותי זה מייצר הדגשה עוצמתית ובד בבד ממחיש גם את הקושי של הדוברת להשלים עם מצבה הגופני החדש ("ספרי ידיים לא נשמעות./ השפלה, בושה. בושה.", או "מביטה אל החלון,/ כמהה לציון של שגרה,/ ציוץ של שגרה, ציוץ של שגרה"). לאורך הקובץ כולו נמתחת ניגודיות חריפה בין העבר להווה, בין הילדות לבגרות, בין מלחמות העבר לאסונות העכשוויים, ובפרט בין כמיהת הנפש לחופש והחלמה לבין כבלי המחלה. אל מול ערעור היסודות הזה, אולמרט מגייסת מבט מחויך ומפוכח על העצמי, אמצעי פסיכולוגי הכרחי המאפשר לה להישיר מבט אל המציאות ולצמוח מתוכה.
הרצון לשמר את הרגעים היפים לצד האתגרים הפיזיים, הכוללים לא פעם מצבי ייאוש ומפחי נפש, מדומה להליכה של לוליינית על חבל דק, הנדרשת לשמור על שיווי משקל עדין. בני ביתה, כוחה של השירה, ובעיקר תקוותה, מזכירים לנו מהם שרירי הליבה האמיתיים של הרוח - אלה המאפשרים לשמור על יציבות גם כשהקרקע נשמטת, ולהמשיך ולצעוד על חבלי החיים.
(*השיר לקוח מתוך עמ’ 24).
לקריאת ביקורות על ספרי שירה נוספים לחצו על הלינק: עט לשירה - יעל רן
מצאו אותי גם ב-f
